הנה גזר האדון, ברוך הוא, להיות מתגלה לבני האדם בנבואה על ידי תמונות ודמיונות נבואיים, שמתוכם ישיגו ענינים אמיתיים ונשגבים בסתרי רוממותו, יתברך, והשגחתו. והנה על פי הציורים ודמיונות הנבואיים האלה נזכיר בספירות ענינים ותנועות, כפי מה שנראה במראות הנבואיות.

ואולם בהשגה שמשיגים הצדיקים בעולמות הרוחניים וההנאה שנהנים מזיו שכינתו, יתברך, האמת היא שאין משיגים עצמותו, יתברך, כמות שהיא, אבל מתגלה להם מזיוו מה שראוי להם בדרכים הראויים להם, שמתוכם משיגים הענינים האמיתיים הניתנים להיות מושגים מהם. וכן בבחינת ההתדבקות שמתדבקים בו, יתברך, ומשתעשעים בו ונשלמים בשלימותו, אין כל זה נעשה אלא באמצעיות הגילויים האלה, שהוא, יתברך שמו, מתגלה להם, כפי מה שגזרה חכמתו היותו ראוי ונאות להם.

וכל זה מכלל מה שהאדון, ברוך הוא, נמצא לבריותיו, כמו שזכרנו למעלה. וכלל כל הדברים כולם הוא מה שנקרא ספירות. ולפי בחינות אלה נזכירם בשם אורות, או כחות, או שרשים,

ונדרוש בהם דרושים שונים, אחד לפי בחינה אחת, ואחד לפי בחינה אחרת.

רבי משה חיים לוצאטו
כללי מאמר החכמה

וצריך שתדע, שכפי התפרט ההשפעה וההארה פחות או יותר, כן ייוחסו לה תוארים שונים, ותיקרא אור, הארה, מידה, פרצוף או עולם כפי רבות הפרטים והתפשט הענין בהשלמת בחינותיו.

והנה שמות העשר ספירות בכלל הם: כתר, חכמה, בינה, חסד או גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ואלה מתחלקים בחילוק אחר ונקראים חמישה פרצופים: כתר נקרא אריך-אנפין: חכמה – אבא: בינה – אימא: הששה, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מתחברים ונעשים פרצוף אחד, ונקרא זעיר-אנפין: ומלכות – פרצוף אחד ונקרא – נוקבא.

רמח"ל

עשר ספירות נרמזות בשם הויה ברוך הוא.
קוצו של יו"ד רומז לכתר: וגוף היו"ד – לחכמה: הה' – לבינה: הו' – לשש ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ונקראות שש קצוות: וה' האחרונה – למלכות.

אלה האורות צריך שיאירו כולם בחיבור אחד וביחס מיוחד שגזרה עליו החכמה העליונה, דהיינו, הכתר בבחינת השורש ומקור לכל, ואחריו במדריגה – שני האורות חכמה ובינה נקשרים בכתר, והם עצמם מתחברים זה עם זה חיבור גדול, ושניהם מתקשרים בשש קצוות, והשש קצוות בחיבור אחד עם המלכות. והנה בהיות האורות האלה מאירים על סדר זה, נמשך מזה שיהיו הברואים עומדים במצב טוב, והברה והרווחה רבה בהם. ואם אחד מהתנאים האלה יחסר, הנה יחסר הטוב מהברואים.

ואולם מה שאפשר ליחסר הוא אור המלכות, שלא יאיר אלא מעט, וזעיר-אנפין לא יתחבר לה, ואבא ואימא לא יתחברו בזעיר-אנפין ונוקבא. אך אבא ואימא לא יתכן אלא שיאירו תמיד בחיבור בלי הפסק. ונולד מזה, שיתקיים העולם ולא יחרב, אך רווחתו תלויה בהתקשר חכמה ובינה בזעיר-אנפין, וזעיר-אנפין – בנוקבא. ונקראו דרך משל זעיר-אנפין ונוקבא -  חתן וכלה, והחיבור ביניהם – "כמשוש חתן על כלה".

רמח"ל

 

וצריך שתדע, שמכלל הספירות האלה הנה הוא הויית המצויים כולם, שרצה וחידש הבורא, יתברך, כמו שביארנו. וכן מכלל ענינן הוא היוולד בנמצאים מקרים וענינים כפי גזירת החכמה העליונה, והוא מה שנקרא – הנהגה והשגחה. והנה כלל המקרים הנולדים בנמצאים מתחלק לשני מינים, והם: תיקון והפסד, כלליים או חלקיים, פירוש, שיקרה לאחד מן הנמצאים כולו או לחלקים ממנו. ופעולת שני הענינים האלה נקראת הטבה והרעה. והנה רצה האדון, ברוך הוא, שתהיה ההארה הנזכרת, שהיא גילויו, באותם הדרכים והגבולים שרצה להיגלות, סיבה לכל זה, שמאחת ההארות, או נאמר באחת מבחינות ההארה, יוולד ענין בנמצאים שיהיה מכלל ההטבה, ומבחינה אחרת יוולד ענין אחר שהוא מכלל ההרעה.

והנה כשנבחין כללי דרכי ההארה לפי מה שמולידים מן המקרים, נמצאים שלושה: כלל שורש ההטבה, ונקרא חסד: שורש ההרעה ונקרא דין, והממוצע בין ההטבה וההרעה ונקרא רחמים. ועל פי שורש זה נקרא קצת מן ההארות – חסדים, וקצתן – דינים, ויקראון בעלי החכמה -  גבורות. והנה כל מה שהוא ריבוי השפעה והארה נקראהו חסד, וכל מה שהוא העלם ומיעוט נקראהו דין...

 

וארבע עולמות הם ונקראים: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, והם: עולם האלוקות, עולם הכסא, כולם המלאכים ועולם התחתון. ובכל אחד מהם נדרשים ספירות ופרצופים באלקותו, יתברך, וכבודו המתגלה שם. 
בבריאה, יצירה, עשייה יש הנפרדים גם כן, דהיינו המאורות הברואים שזכרנו למעלה, שמתחלקים גם הם במחלקות עשר הספירות, וכל הברואים כולם, עליונים ותחתונים שנולדים מהם, וכמו שזכרנו.

רמח"ל

 

שם הויה ברוך הוא מתמלא בארבעה מילואים, כזה: אחד – יו"ד ה"י וי"ו ה"י, שעולה ע"ב: שני – יו"ד ה"י וא"ו ה"י – עולה ס"ג: שלישי – יו"ד ה"א וא"ו ה"א – עולה מ"ה: רביעי – יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה – עולה ב"ן. והנה ארבעה מילואים אלה מתייחסים לארבעה אותיות השם עצמו: ע"ב – ליו"ד, וס"ג – לה', מ"ה – לו', ב"ן – לה': ומתחלקים בפרצופים ובספירות כמו שמתחלקות האותיות, דהיינו: ע"ב – בכתר וחכמה: ס"ג – בבינה, מ"ה – בשש קצוות, ב"ן – במלכות.

ואמנם ארבע האותיות וכן ארבעה המילואים מתפרשים כסדר הזה גם בעולמות: ע"ב – באצילות, ס"ג – בבריאה, מ"ה – ביצירה, ב"ן – בעשייה. וכן יו"ד – באצילות, ה' – בבריאה, ו' – ביצירה, ה' – בעשייה.

כנגד ארבע אותיות השם, ברוך הוא, נמצאים בתורה ארבע בחינות, והם: טעמים, נקודות, תגין ואותיות: טעמים – כנגד יו"ד, נקודות – כנגד ה', תגין – כנגד ו', אותיות – כנגד ה'.

 

 

הסטרא- אחרא היא כלל כוחות נבראים, ויש בה תחילה עשרה מקורות מקבילים והפכים לעשר ספירות, ונקראים גם כן בשם זה, דהיינו עשר ספירות דקליפה, ונחלקים לארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, מקבילים והפכים לאצילות בריאה יצירה עשייה דקדושה. ואמנם ארבע מדריגות דקליפה יש, זו קשה מזו, ובכל אחת מהן ארבעה עולמות: אצילות בריאה יצירה עשייה, וארבע המדרגות נקראות רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ונוגה. שלוש מאלה הארבע הן רע גמור, אך קליפת נוגה יש לה זמנים, ופעמים שמתחברת עם השלוש ונעשית רע, ופעמים משתעבדת לקדושה ונטפלת לה, והיינו שנפרדת מן השלוש, ומתחברת לקדושה, ומיטהרת, ונקראת תוספת מחול על הקודש, שהיא טוב. והנה מן המקורות האלה שזכרנו מתפשטים ענפים, והם כלל מלאכי החבלה והשדים וכל המזיקים.

רמח"ל

 

מה שנודע לנו מכוונת המאציל ב"ה בזה, הוא, כי ברצותו להיטיב רצה להמציא נמצאים שיקבלו טובו. וכדי שיהיה הטוב שלם, צריך שיקבלוהו בזכות ולא בצדקה, שלא יהא הבושת פוגמו, כאוכל את שאינו שלו. וכדי שיוכלו לזכות, המציא מציאות אחד שיהיה צריך אליהם להתקן, מה שאינו צריך הוא, ובתקנם אותו – יזכו. והוא מציאות הספירות, כי הם מציאות אחד כמו מחברת צינורות, שבעמדה על תיקונה כראוי, ממשיכים השפע מן המאציל אל המתקנה. וזהו זכותו – שהקים חפץ המאציל ב"ה, שחפץ שיקבלו נמצאיו את טובו.

 

 

 

מהות הספירות הוא מציאות רוחני ונעלם, לא יושג מהו, כאשר לא יושג מהות מאצילם, כי הם התפשטות חלק מאורו המתפשט בפעולותיו, לפעול כל דבר על מכונו, להיטיב או להפך, ברוב המדריגות המשתלשלות ויורדות לפי גזירת החכמה על כוונת הבריאה. פירוש – כי אין המאציל פועל בנמצאיו בכל כוחו, רק בחלק משוער, לצאת הבריאה באותו התכונה שחפץ אותה. ואותו החלק הפועל – יפעל בהדרגה, כח אחר כח, עד עמוד הדברים בגבולם כראוי אל מקבליהם. והכוחות האלה הם הספירות הנמצאות במציאות ממשי תמידי, כי הנהגתם והשפעתם צריכה להיות כן על פי כולן בכל רגע. ונמצא, שאין הספירות דבר נבדל מהמאציל.

הספירות האלה אינם בעלי תפוס מקום, ועל כן אין גבול למעמדם, ולא נזכר בהם גבול אלא להתפשטות ממשלתן והנהגתן. וטבע המאורות כל אחת שונה מחברתה, והיא פועלת פעולה בתחתונים משונה מפעולת חברתה. וכן כל המאורות הפרטים הנמצאים בהם, כמו שנפרד עוד בס"ד, פעולתן משונה פעולת איש מחבירו, כי יש מרבה השפעה ויש גורע, יש מחזיק ויש מחליש, וכן כל הפעולות הנמצאות במציאות.

ועיקר תכונתם הוא המזג מן החסד הדין והרחמים, הם שלוש מידות שבהם מנהג הקב"ה את עולמו. החסד הוא המשפיע ברוחה: הדין הוא המונע והסותם מאד: הרחמים היא המידה הממוצעת. ומן השלוש האלה מורכבים כל המאורות, אלא שבאחד גובר יותר החסד, ובאחד יותר הדין, ובאחד יותר הרחמים, ולא נמצא בכל המאורות מזה דומה לאחר לגמרי.

 

 

בבריאות הנפרדות רצה הקב"ה שתמצא בריאה אחת שעל ידה יהיה מציאות לבחירה, כי כל המאורות, וכן הענפים, כשאין להם מונע, בטבעם הוא להיות מתקשרים העלול בעילה. והמלאכים שאין להם מניעה – נקשרים תמיד, אך זה הענין לא יניח שכר ועונש, כי בהיות ההתעוררות התחתון שווה – גם ההנהגה תהיה שווה. על כן רצה המאציל שתימצא בריאה זאת אשר בחוקה היא המניעה והפירוד, שבכל מקום שתימצא תגרום להפריד מי שהיה מתחבר זולתה: ובהפרידה – תחסר ההשפעה מפני חסרון ההתעוררות ובהסתלקה, שלא תפריד, תרבה ההשפעה מפני כשרון ההתעוררות.

זאת הבריאה נמצא בה כמו מציאות וענף, כי היא בריאה נעשית ממש לעומת התפשטות המציאות הדבק הקדוש. רק שמציאות זה האחר הוא עבד למציאות הקדוש, כמו שאר הבריאות והמלאכים, כי הוא עלול ולא עילה, נפרד ולא דבק. אך כדי שיוכל לפעול בכל החלקים אשר ניתן בהם הבחירה, לכן הוצרך שיהיה בריאה כך כוללת, ונמצא בה דוגמא למה שנמצא במציאות הקדוש. ומקומות נמצאו לה לינק, כי זולתי זה לא תתקיים אפילו רגע אחד, והן מקומות דין וגבורה, כי טבעה דין חזק, מונע וסותם. וניתן לה כח לפתות בני האדם, והיא משתדלת להפריד הנשמות מן השורש. ואיך היא מפרדת? – להיות הנשמה נקשרת בשורשה היטב, צריך שיהיו בידיה מעשים טובים, התורה והמצוות, שהם מקבילים לחלקי הגוף והנשמה, ולחלקי השורש כמו כן. וכל מצוה שתעשה הנשמה – נקשר אותו החלק המקביל למצוה על שורשו באותו החלק עצמו. והס"א משתדלת לפתות את האדם לסור מזה הדרך, ואז נפרד הוא משרשו, וחסר ההתעוררות הטוב.

ומציאות הטמא הזה מתחלק לעומת מציאות הקדוש לעשר ולחמשה. והענפים הם מלאכי המשחית ונשמות אומות העולם. וגם בעולם הגשמי נמצאו לה דברים, והאם הדברים הטמאים והמזיקים. ויניקת הס"א היא בשיעור מה שצריך לה להתקיים לבד. ואם תתחזק ע"י המעשה הרע – תתגבר ותינק יותר. ותתגבר המניעה לפי ערך המעשה, שכל אלה הדברים כבר סידרם המאציל ב"ה שבעוון פלוני תצא כל כך יניקה אל הס"א, יותר ממה שהיא רגילה. ובכח היניקה מתגברת ומפרדת ומונעת אור הספירה ההיא שבה תלוי המעשה שלא יתפשט כי האור שהיה צריך לבוא אל חלק הנשמה החוטאת מן השורש המקביל לו, משם נוטלת הס"א, ואז היא שולטת ומתפשטת על החלק ההוא בנשמה, ומפרדת אותה, וגורמת חסרון ההשפעה בחסרון התיקון, כאשר זכרנו. והקליפה הזאת יושבת היא במקום אשר הוחק לה, ובהיות האדם חוטא תתעורר בקיטרוג, והוא תביעה שתובעת ממקומה מיד המציאות הקדוש – היניקה הראויה לה לפי החטא. ובכח מידת הדין שהושמה לדון אמת – מקטרגת. ואינה שקטה עד שהמאורות נסתם אורם, אותם שהמעשה תלוי בהם. ונמצא החסד נשפל, והדין גובר, וגורם הקלקול בכמה מאורות אשר להם קשר וחלק במעשה ההוא. נמצא, שאם הקליפה מתחזקה לעבור תחומה – זהו הקלקול במאורות, ואם היא משתעבדת בגבולה – אז מאירים מאורות הקדושה כראוי.

 

השכינה היא העיקרית בפעולת ההנהגה בתחתונים, והיא המשתלמת באורותיה, או הנגרעת ראשונה על ידי מעשה התחתונים. ואחר הפגם הנעשה בה – נפגמים שאר המאורות, כי מתקלקלים – הדברים. ויש שני מיני גלות, גלות הענפים, שהם הנשמות והמלאכים, וגלות כביכול לשורש עצמו, פירוש – לשכינה. וזה, כי המציאות הקדוש אינו תופס מקום, כמו שביארנו. רק המקום הוא לנפרדים, אלא שנמצא ומתגלה במקום. והנה מקום גילוי אור השכינה בתיקונו הוא ממקום כבודה באצילות עד ארץ ישראל. אבל כיון שהיא גולה – הגילוי לא נעשה שם, רק חלקים מהם, והם מתגלים בתוך הס"א. חלק כאן וחלק כאן לפי פרטות המדריגות.

והנה בהיות המאורות האלה גולים – משם משפיעים לישראל, אך השפעתם חסרה מאוד מכח קיטרוג הס"א הסובבת, שכבר ניתן לה רשות ליהנות ולינק מהמאורות האלה העומדים שם, יניקה הראויה לה לבד, אבל שבהן היא מתחזקת ומחזקת מדריגותיה כנגדם, וגורמת סיתום למאורות עצמן, ומושלת על ישראל. ואחר זה מתקלקלים כל הדברים, כי אפילו המאורות הנשארים במקומם, אלא בצמצום הם מאירים, והדין מתגבר בהנהגה תחת החסד, וההשפעה נמעטת בקלקול הצינורות. ובגאולה תחזור השכינה במקומה, והטומאה תכלה, ויהיה הכל ברווחה בתיקון ההתעוררות כראוי.

 

 

השכר והעונש בעולם הזה ובעולם הבא. בעה"ז הוא יתרון השפעה או חסרונה בדברים הצריכים לבני האדם לפי מציאותם. כי כך סידר המאציל ב"ה המצוות לעומת חוקות שמים וארץ. כי במאורות הפועלים הדברים ההם – נתלים המעשים. ובהעשות המעשה הטוב תרבה ההשפעה לצורך אותן הפעולות התלויות שם, ותימשך ע"י המלאכים מביאיה, להגיע הפעולה עד למטה. והעונש להיפך ע"י [מלאכי] המשחית הסותמים הטוב ומגבירים הלחץ והצרה.

אבל השכר והעונש בעוה"ב הוא בדרך אחרת, כי העונש הוא בגיהנום, מקום הקליפות, ששם תיכנס הנשמה להיפרד ממנה הקליפה שנתדבקה אחריה במעשיה הרעים. ושם סובלת עינוי גדול בהמנע ממנה כל אור, וצער רב תסבול בהידבק בה הס"א , שהוא צער אליה כנשיכת הכלב, עד שתיטהר.

אבל השכר בגן עדן, מקום מעמד הנשמות, הוא יסוד הנקבה, ששם יושבות ומתעדנות בזיו המתגלה, ומקבלות השפעה חזקה לקיומן. וענוגן הוא השגת השורש והתדבקן בו. אבל הגוף באותו המשך הזמן יושב ונצרף בעפר, להסיר גם ממנו הס"א, עד קומו להתעדן עם הנשמה בחידוש העולם בדרך אחר, שתהיה ההשפעה רווחה שלימה ונצחית לעדי עד.

 

.... ואולם בענין הספירות אין הכונה שיכוין האדם בספירות כך שידמה ענין הספירות כי זה אי אפשר כדפי' אבל הכונה הוא שהספי' יש להם עשר שמות של שם בן ד' כדפי' בשער שם בן ד' והם מתחלקים בנקודתם ואלו הן. כתר עליון יהוה ונקודו כולו קמץ מורה על הכתר והד' אותיות שבו מורות על ע"ס שבו כדי שלא יהיה פרוד ח"ו. ושם החכמה יהוה וכלו פתח והוא שם שבו יתגלה החכמה. וגם הבינה יש לה שם יהוה וכולו צירי והוא שם שבו יתגלה הבינה. וגם החסד יש לו שם יהוה וכולו סגול והוא שם שבו יתגלה החסד. וגם הגבורה יש לה שם יהוה וכולו שבא והוא שם שבו יתגלה הגבורה. וגם לת"ת יש לו שם יהוה וכולו בחולם. וגם לנצח יש לו שם יהוה והוא נקוד כלו חירק והוא שם שבו מתגלה הנצח. וגם להוד יש לו שם יהוה והוא נקוד קבוץ שפתים. וגם ליסוד יש לו שם יהוה והוא כלו בשורק. ולמלכות י"ל שם יהוה והוא בלי נקוד כלל אלא פשוט ולפי קבלתה כן נקודתה:

ועתה המכוין יכוון בשמות האלה ויעלה בדעתו שאין דבר שיוכל לרמוז אל המדה הנרצה אליו אלא בהוייה המצויירת בדעתו שהם ארבע אותיות מנקודות לפי נקודתם כדפי'. ואז ילך לבטח דרכו ולא יירא ולא יפחד. וגם יכוין כי בד' אותיות אלה כלולות ע"ס לרמוז שע"ס הם מסכימות עם פעולות המדה ההיא הנרצה אליו. ומה טוב ומה נעים אם ירצה לצייר הויות האלה בגוונם כי אז ודאי תפלתו מועילה יותר ויותר ובתנאי שיהיה בכונתו שאין בעולם הזה דבר שיוכל להמשיל פעולת המדה ההיא אלא בגוון ידוע שהוא פלוני. ומפני שרבו הגוונים אלינו בשער הגוונים לא נבאר הנה הגוונים אלא כאשר ירצה לכוין הנה השער ההוא לפני המעיין ובזה לא נפחד מטעות בשום אחד מג' דברים שאמרנו בפ' זה. ועוד בזולת זה תנאים אל הכוונה נבארם בפ' בפני עצמו. בעה"ו:

...צריך המכוון להמשיך רוחניות מהמדרגות העליונות אל האותיות שהוא מזכיר כדי שיוכל להפריח האותיות ההם עד המדרגה העליונה ההיא למהר שאלתו. והכונה כי הבל פיו של אדם לא דבר רק הוא כדפי' בשערים הקודמים אמנם היא רוחניות מתהווה מהבל פיו של אדם. וצריך אל הרוחניות ההוא כח להפריח שאלותיו ולהעלות האותיות עד המדרגות הנרצות לו. וזהו עקר הכוונה להמשיך כח כדי שבכח ההוא יעלו האותיות למעלה ויתהוו במקום רומו של עולם וימהרו בקשתו. אמנם ראוי לדעת כי לא ישתווה הזכרת הכנויים כהזכרת שם בן ד' עם היות שיהיה בכונתו לעולם אל ההויות כדפי' לעיל. והענין כי כאשר יזכיר האדם שם בן ד' אז ראוי שיכון אל עצם הספירות ואל רוחניותם הפנימי הנעשה לבוש אל עצם המתפשט מהא"ס. וכשיכוין בכנויים אז יצייר בדעתו אל ספירה בבחינה פרטיות שבספי' עם היותה כלולה מעשר ספירות הנרמזות בד' אותיות השם והם ענפי הספירה ההיא כמבואר לעיל עם היותה מתייחדת בכל העשר ע"י עשרה הענפים כי זהו קשר ויחוד הספירות כדפי' בשער מהות והנהגה...


פרדס רימונים
הרמ"ק

הוא שער הגוונים הנרצה בשער זה הוא לבאר ענין הגוונים הנזכרים אל המפרשים ובזוהר בדברי הרשב"י. וכן נבאר גוון כל ספירה וספירה והטעם בו וזה בקצור מופלג:

 

פעמים רבות ימצא המעיין בספרי המקובלים ובזוהר מייחס גוונים ידועים אל כל ספירה וספי', ראוי למעיין ליזהר. ואל יעלה על לבו ומחשבתו שיהיו דברים כפשוטן ח"ו, לפי שהגוון הוא דבר הנגשם והוא אחד מתארי הגשם ומקריו ומה שאינו גשם אין ראוי שיתואר במקרי הגשם ח"ו. והחושב שהגוונים ההם בספי' כפשוטי המאמרים הוא מחריב העולם וגבול אשר גבלו ראשונים, ונמצא מגשים ח"ו. לכן ראוי למעיין ליזהר בענין זה. והנרצה בגוונים הוא משל אל הפעולות הנמשכות מהשרשים העליונים. המשל בזה הגבורה הנוצח במלחמה ראוי שיתייחס אליו האדום להיות שדרכו לשפוך דמים אדומים, וגם כן האדום הוראות האכזריות חמה ושטף אף. וענין זה מבואר. לכן אל מקום הדין החזק ניחסהו באדמימות. ועוד שאין ספק שהדברים האדומים נמשכים מכח השרש ההוא כאשר בארנו בשער מהות והנהגה. וכן הלבן מורה על הרחמים והשלום ומדרך הלבנים להיותם בעלי רחמים כמו הזקנים ובעלי שיבה אשר אין מדרכם לצבא צבא, ולכן כאשר נרצה לייחס השלום והחסד והרחמים נייחסהו בלבנינות. ואין ספק שהדברים הלבנים הם נמשכים מכח השרש ההוא כאשר בארנו בשער הנז'. וזהו הנרצה בגוונים אל הספי' משל אל הפעולות הנמשכות לפי טבעם ועניינם. ואין לנו מקום וגדר להמשילו ולהגדירו בענין חילוקם אלא במשל וגדר הגוונים אשר יתחלקו ויעלו וירבו לפי תגבורת הגוונים אחד על חבירו. לכן נמשיל ענין הפעולות העליונות במשל הגוונים והכל לשכך האזן הגופני במה שיכול לשמוע. ואין ספק שיש לגוונים מבוא אל פעולות הספירות והמשכת שפעם. ולסבה זו כאשר יצטרך הממשיך להמשיך שפע רחמים מהחסד יצייר נגדו שם הספירה בגוון הענין הנצרך אליו כפי גוון המדה. אם חסד גמור ללובן גמור, ואם לא כ"כ יצייר לובן כסיד ההיכל וכיוצא בזה, כמו שנבאר בשער הכוונה. וכן כאשר ירצה לפעול פעולה ויצטרך אל המשכת הדין אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים ויצייר צורת ההווייה באודם, וכן לכל הפעולות והממשכות, וכאשר יצטרך חסד ורחמים יתעטף לבנים. ולנו בזה ראיות ברורות מהכהנים שהמשכתם מצד החסד ובגדיהם בגדי לבן להורות על השלום. וזה ענין כ"ג ביה"כ שהיה מעביר זהבים ולובש לבנים מפני שעבודת היום בבגדי לבן. ונתנו טעם לדבר שאין קטיגור נעשה סניגור, הורו בפי' על הנדרש. ועד"ז ודאי לענין הקמיעין כאשר יעשה אדם קמיעא לחסד יצייר השם ההוא בלובן מזהיר כי אז תגדל פעולת השם ההוא. וכן בדין לצייר שם הדין באודם, ומה גם אם יציירהו בדם שעיר שאז הגוון וסבתו הכל מורים על הדין. והדברים האלה ידועים ומבוארים אצל כותבי הקמיעין ואין לנו חלק בעמלם. וכבר ראינו מי שצייר שמות בקמיעין המורים על הדין באודם והמורים על החסד בלובן והמורים על רחמים בירוק והכל ע"פ מגידי אמת אשר הורוהו במעשה הקמיע הכל להורות שיש מבוא לענין הגוונים אל הפעולות הנמשכים מלמעלה (וקרוב לענין זה היו עושים עובדי הככבים והמזלות שהי' עבודתם בקטרת ידוע אצלם להשפיע להם כח מהמזל ההוא והיו מתלבשים בלבושים מתייחסים אל פעולתם כאולתם). והעד הנאמן בזה אבני החשן י"ב אבנים מתייחסים לפי המשכת י"ב שבטי ישראל ממקום גבוה. ואין להרחיק הענין הזה. שהרי בעלי הטבע אמרו כי אם יביט האדם בעיניו במרוצות המים הרבים יתעורר בו [מרה] הלבנה. עד שהחולים שאין להם ישוב ושנתם אינה ערבה בעיניהם יריצו לפניהם סלוני המים כדי שיתעורר הלבנה ויגביר הליחה וישן. וכן הענין בזה כאשר ישוטט המעיין בשכלו ימצא אל הענין הזה עשר ידות כי מהגוונים הנראים לעינים או המצטיירים בשכל בגופני יתפעל הרוחני והנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה והנשמה ממציאות למציאות עד שתתעלה אל מקום יניקתה ויתעורר לפי מציאות ציורה יען שהם כמים הפנים לפנים שעל ידה המקור יראה הפנים באודם ויושפע אליה אודם וכן אם לובן לובן כמבואר בשער הצנורות בפ"א כי ההתעוררות והפנים התחתונים הוא ע"י בני אדם וכמבואר בשער מהות והנהגה פי"ח. והנה לפי ההתעוררות ושעורו תהיה ההשפעה וכאשר יראה המעיין ישמח ויגיל אחר עבור על דעתו כל הדרושים הנזכרים כי קצרה יד הלשון להאריך. וזה טעם הלבנת לשון של זהורית ביום הכפורים כי בהתבטל הדין בשורש העליון יתבטלו הענפים התחתונים, וכמו שהמקור אשר בו עקר התלות האודם היה משתנה מדין לרחמים כן הענף התחתון היה משתנה מאודם ללובן. וזה טעם החסידים הראשונים בימי העצירה היו משליכים מים לפניהם בעת תפלתם כדי שיתכוון לבם אל הענין ההוא ותתפעל נשמתם וימשוך כפי התעוררותו כדפי'. ואין ספק שזו היא הסבה בעטיפת השחורים לאבלי ציון כדי שיתפעלו מהעדר האור והשחרות הגובר כענין (לבשו) [אלביש] שמים קדרות (ישעיה נ ג), אל תראוני שאני שחרחורת (שה"ש א). וכן ענין העטיפה כענין (שם) שלמה אהיה כעוטיה. ויש כמה וכמה עניינים המורים על זה ומעידים על הענין ואמיתיתו. והקצור יפה (הסבות) [מסבות] רבות. ואחר שכבר בארנו ענין הגוונים ומהותם והנרצה בהם בספירות ראוי לבאר גוון כל ספירה כפי מה שהסכימו המקובלים והרשב"י ע"ה בס' הזהר



פרדס רימונים
הרמ"ק

 

        ע"פ ספר היצירה נוסח נפוץ

 

          ג' אמות -   אמש

 

אות  אלף   א	אות מם    מ	אות  שין   ש
אויר	מים	אש	עולם
רויה	קור	חום	שנה
גוף (גויה)	בטן	ראש	נפש

 

 

 

                                                    שבע כפולות – בגד כפרת   -  רך וקשה

עולם – כוכבים    שנה – ימים     נפש – שערים

אות בית  ב	אות גימל ג	אות דלת ד	אות כף כ	אות פא פ	אות ריש ר	אות תיו ת
אבג יתץ	קרע שטן	נגד יכש	בטר צתג	חקב טנע	יגל פזק	שקו צית	שמות מ"ב
שבתי	צדק	מאדים	חמה	נגה	כוכב	לבנה	כוכבים
ראשון	שני	שלישי	רביעי	חמישי	ששי	שבת	ימים
עין ימין	עין שמאל	אוזן ימין	אוזן שמאל	נחיר ימין	נחיר שמאל	פה	שערי הנפש
חיים מות	שלום רע	חכמה אולת	חן כיעור	עושר עוני	זרע שממה	ממשלה עבדות	שמות התמורות
וילון	רקיע	שחקים	זבול	מעון	מכון	ערבות	שמות הרקיעים
ארץ	אדמה	ארקא	חרבה	יבשה	תבל	חלד	שמות אדמות

 

 

 

 

ראיה עורון

שמיעה חרשות

ריחה תתרות

שיחה אלמות

לעיטה רעבון

תשמיש סרוס

מעשה מנוחה

הלוך חגרות

רוגז       רחמים

שחוק כעס

הרהור עיצה

שינה עירות

 

 

ה	ו	ז	ח	ט	י	ל	נ	ס	ע	צ	ק
טלה	שור	תאומים	סרטן	אריה	בתולה	מאזנים	עקרב	קשת	גדי	דלי	דגים
יד ימין	יד שמאל	רגל ימין	רגל שמאל	כליה ימין	כליה שמאל	כבד	טחול	מרה	המסס מעיים	קיבה	קרקבן ושט באדם

 

 

 

בס"ד

 

 

דוגמא: ספירת כתר – כתר שבכתר חכמה שבכתר בינה שבכתר...

ונחלק ליותר פרטים – כתר שבכתר שבכתר, חכמה שבכתר שבכתר...

וכן באדם

גולגולת       – כתר שבכתר

2 אוזניים     – חכמה ובינה שבכתר

2 עיניים       – חסר וגבורה שבכתר

חוטם          – תפארת שבכתר

שפתיים       – נצח והוד שבכתר

פה              – מלכות שבכתר

     

                                          ימין                   שמאל

ספר יצירה – 2 עיניים -         חסד                  ונצח

                  2 אוזניים -         גבורה               הוד

                  2 נחיריים -        ת"ת                  יסוד

                  פה -                  מלכות

 

דרך משל -  פה -      מלכות שבכתר

                  עטרה - מלכות

 

-                      כל ספירה נחלקת לשלושה – חד"ר – חסד שבחסד, דין שבחסד, רחמים שבחסד...

זרוע ימין – חסד – 3 חלקים – חד"ר – כף היד, יד, זרוע

גוף – תפארת – 3 חלקים – חד"ר – חזה, טיבורא דליבא, טבור

רגל ימין – נצח – 3 חלקים – חד"ר – ירך, שוק, רגל

רגל שמאל – הוד – 3 חלקים – חד"ר – ירך, שוק, רגל

 

-                      כתר – תלת רישין – חד"ר – הוא שורש להנהגה של עכשיו לכן הוא שורש לחד"ר ויש בו בחינות חד"ר.

                  תלת רישין – שלש ראשית – התחלות –

      כתר שבכתר,           חכמה ובינה שבכתר,     רחמים שבכתר

      גלגלתא שבכתר            מוחא שבכתר                            אווירה

 

-           עיקר ההנהגה – חסד ודין (רחמים הוא ממוצע) לכן נקראים לפעמים "תרין רישין"

            לפעמים נחשב רק אחד, כי הדין, גם הוא לטובה

            בהנהגת הכתר נקרא – עתיקא קדישא

            חכמה שבכתר – רישא חנינא, חכמא סתימאה, מוחא סתימאה.

 

ג' בחינות נקראות גם – אור קדמון, אור צח, אור מצוחצח

 

-           חסד דין רחמים – בעולם – מים   אש        אוויר (רוח)        אותיות אמ"ש

                                                  חכמה  בינה      כתר (דעת)                   אוויר/מים/אש

 

-           אמ"ש – נקראות שלש אמות, לשון אם שמהם יתר ההנהגות

 

-           תרי"ג הנהגות פרטיות – בפרטות נחלקות ההנהגות לתרי"ג מיני הנהגות וכנגדם נבראו

            באדם תרי"ג, רמ"ח אברים ושס"ה גידים.

 

-           כל הנבראים יש בהם בכללם תרי"ג חלקים כמספר התרי"ג חלקי אדם והאדם בחלקיו כנגד

כל חלקי הברואים כולם. עד שכל הברואים בכללם הם נחשבים לאדם. האדם כל חלק שבו וכל איבר שבו הוא כנגד חלק אחד מכלל הבריאה.

-           חלקי הבריאה שונים באיכותם וכל חלק לפי ערכו רך ההנהגה עימו ואינה דומה ההנהגה

            וההשפעה על זה כמו שהוא על זה. ולכן כפי מספר חלקי הבריאה כך מספר ההנהגות

            תרי"ג הנהגות שונות

 

-           פרצוף יש הנהגה המתפשטת על כל תרי"ג החלקים ונקראת פרצוף. בדרך משל הנהגה

            שאינה מתפשטת על כל תרי"ג חלקי הבריאה אינה נקראת פרצוף.

 

-           5 פרצופים כתר, אבא, אמא, זעיר אנפין, נוקבא – כל אחת מהם כוללת את כל הבריאה

 

-           מלכות – צריכה להתפשט על כל חלקי הבריאה (תרי"ג) אם לא אז אינה נקראת פרצוף

            וזה מצב של הסתרה. ונקרא מיעוט ירח ומילואה

 

-           בנשמה – יש תרי"ג חלקים כנגד כל איבר

 

-           תורה – תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג אברים, כנגד תרי"ג חלקי נשמה, כנגד תרי"ג חלקי

            בריאה, תרי"ג חלקי הנהגה

 

-           בקיום מצווה אחת הוא מוסיף קדושה באיברי גופו כנגד מצווה זו

            ונעשה תיקון בחלק נשמתו שכנגד מצווה זאת

            ונעשה תיקון בחלק הבריאה שכנגד מצווה זו

            אם יחיד עושה המצווה מתקן לפי שורש נשמתו

            אם רבים, התיקון נעשה בכלל חלקי הבריאה

            וכנגד זה ה' יתן הטוב כפי אותו חלק ההוא ומצווה ההיא

 

-           בעשיית חטא – הוא פוגם בכל הדברים שכנגד מצווה זו

 

-           סדר טבעיותו – עיבור יניקה קטנות גדלות מרמז גם כן על כללי ההנהגה.